המעבר לגיל המעבר מתחיל כ-8-10 שנים לפני הפסקת הווסת המלאה, המאופיינת בהיעדר מחזור למשך 12 חודשים רצופים. במהלך תקופה זו, רמות ה-FSH עולות בשל ירידה בייצור האינהיבין על ידי השחלות, מה שמוביל לעלייה במספר המחזורים האנובולטוריים ולירידה בייצור הפרוגסטרון בשלב הלוטאלי. שינויים אלו גורמים ליחס גבוה של אסטרוגן לפרוגסטרון, דימומים לא סדירים או נדירים, ולבסוף למצב של היפואסטרוגניזם כאשר מתרחש גיל המעבר בפועל.
שינויים במשקל הגוף במהלך המעבר לגיל המעבר הם נושא חשוב לדיון. נשים בגילאי 45-50, ללא שינוי באורח חייהן, נוטות לעלייה מתמשכת במשקל הגוף. למרות שהתזונה ואיכות המזון הן גורמים מרכזיים בשמירה על איזון מטבולי, הפעילות הגופנית מהווה מרכיב בסיסי בהפעלת מסלולים מטבוליים דרך צריכת האנרגיה הנדרשת לפעילות השרירים.
העלייה במשקל במהלך המעבר לגיל המעבר קשורה גם לשינויים ההורמונליים המתרחשים בתקופה זו. גיל המעבר מלווה בעלייה בכמות השומן הכוללת, במיוחד באזור הבטן. מחקרים מצביעים על כך שבמהלך הפרימנופאוזה, מסת השומן הבטני עולה ביחס הפוך לרמות האסטרוגן, עם שינויים מינימליים במשקל הגוף הכולל. מעניין לציין כי במהלך המעבר לגיל המעבר נצפתה ירידה בצריכת הקלוריות הכוללת.
מצב מטבולי קודם במהלך החיים הפוריים משפיע על התמונה הקלינית בזמן גיל המעבר. נשים שסבלו מהפרעות מטבוליות כמו עודף משקל, השמנת יתר, תפקוד לקוי של בלוטת התריס או תסמונת השחלות הפוליציסטיות (PCOS) נמצאות בסיכון מוגבר לפתח עמידות לאינסולין ותסמונת מטבולית במהלך המעבר לגיל המעבר. גורמים כמו היסטוריה של משקל לידה נמוך או השמנת יתר בילדות ובגיל ההתבגרות עשויים להוביל להפרעות מטבוליות המגבירות את הסיכון לעמידות לאינסולין.
ההורמונים המיניים משפיעים באופן ישיר על התהליכים המטבוליים, והשפעתם ניכרת במיוחד עם הירידה ברמותיהם בתחילת המעבר לגיל המעבר. המעבר מאופיין במחזורים עם רמות אסטרוגן ופרוגסטרון משתנות, עד להתפתחות אמנוריאה בשל כשל שחלתי. במהלך השלב הלוטאלי של המחזור החודשי, עלייה ביחס פרוגסטרון/אסטרדיול גורמת לעלייה בטמפרטורת הגוף בכ-0.4°C, בשל הגברת המטבוליזם הבסיסי בכ-200 קילוג'ול (50 קלוריות) ליום.
הירידה או היעדר הפרוגסטרון הלוטאלי במהלך המעבר לגיל המעבר או לאחריו מובילים להפחתה בצריכת האנרגיה במנוחה, האופיינית לשלב הלוטאלי (כ-50 קלוריות ליום, למשך 12-14 ימים: כ-600-700 קלוריות בחודש). חוסר בפרוגסטרון מפחית את צריכת האנרגיה, מה שגורם לעלייה באגירת השומן במהלך הפרימנופאוזה; למעשה, ללא שלב לוטאלי, אין שריפת קלוריות פיזיולוגית. ירידה זו בצריכת האנרגיה אינה נובעת רק מחוסר בפרוגסטרון, אלא גם ממצב של היפואסטרוגניזם. במהלך המעבר לגיל המעבר, ישנה ירידה משמעותית במטבוליזם הבסיסי, הגדולה מזו הנצפית בתהליך ההזדקנות עצמו.
הירידה בתפקודים המטבוליים נובעת לא רק מחוסר בפרוגסטרון, אלא גם ממצב של היפואסטרוגניזם. כאשר נשים עוברות ממצב של פרימנופאוזה לפוסט-מנופאוזה, היפואסטרוגניזם מחמיר את העמידות לאינסולין, המוחמרת גם על ידי עלייה איטית אך מתמשכת ברמות הקורטיזול האופיינית להזדקנות. ידוע כי קורטיזול מעודד גלוקונאוגנזה, מה שמגביר את העמידות לאינסולין. בנוסף, היפואסטרוגניזם גורם לירידה ברמות הורמון הגדילה (GH) בפלזמה, מה שמוביל לעלייה באגירת שומן בטני ולהפחתה במטבוליזם של שומנים. מחקרים בבעלי חיים הראו כי מתן אסטרוגן לחולדות שעברו כריתת שחלות מפחית את מסת השומן וגודל תאי השומן, ללא קשר לצריכת האנרגיה. בנוסף, אסטרוגנים נראים כמזרזים את מסלולי חמצון השומן בשרירים ואת הליפוליזה בתאי השומן.
כתוצאה מכך, ירידה במטבוליזם הבסיסי מובילה לאגירת שומן, מה שתורם להתפתחות השמנת יתר והפרעות נלוות, במיוחד החמרה בעמידות לאינסולין, שהיא גורם מרכזי בהתפתחות התסמונת המטבולית. עמידות לאינסולין גורמת ללבלב לייצר יותר אינסולין כדי לשמור על רמות הגלוקוז בדם. נמצא
